להפסיק את המחשבות וקיבוע נקודת אוריינטציה
קיבוע נקודת אוריינטציה היא אחד האלמנטים החשובים ב-שיטת רביב | פיתוח כישורי למידה וקשב. חוסר בנקודת אוריינטציה קבועה יגרום לבלבול בין ימין לשמאל, כיוונים, קושי בהתמצאות במרחב וזה אחד הגורמים לביטוי סימפטומים של דיסלקציה כמו היפוך אותיות ושורות ש"זזות", וכן בעיות קשב וריכוז. לכל אחד יש רגעים של חוסר אוריינטציה למשל כשמתעוררים משינה עמוקה בבית אחר, לעתים לוקח רגע להיזכר איפה אני נמצא. או כשקוראים ספר בריכוז רב אנו עלולים לשכוח את הקשר לזמן, למקום שאנו נמצאים בו, או לתנוחת גוף לא נוחה וכשנקום, נחוש את העקצוצים ברגל שנרדמה.
תזוזה של נקודת האוריינטציה במשך כמה דקות עלולה ליצור מחלת ים וסחרחורת, הפתרון לזה הוא למצוא נקודה שלא זזה ולהתמקד בה למשך רגע. נסו את זה. תסתובבו במקום כמה סיבובים ועמדו. העולם ימשיך להסתובב. עכשיו הסתובבו שוב כמה סיבובים, וכשתעמדו, התמקדו חזק בנקודה ברורה לפניכם, והסחרחורת תחלוף מהר יותר. רקדני בלט מחזיקים את נקודת המיקוד גם תוך כדי הסיבוב, כך הם מונעים סחרחורת ואיבוד אוריינטציה.
היום הייתי בשיעור קונטקט עם Elai Alperovitch. תוך כדי תנועה, בעיניים עצומות וללא מחשבות, נקודת האוריינטציה נעלמת בהירות. כשאני פוקח עיניים אני לא יודע לאיזה כיוון אני מביט, האם זו הדלת הקדמית או האחורית? מפחיד קצת לאבד את נקודת האוריינטציה. כמו ללכת לאיבוד. גם רצף המחשבות, כמו נקודת המיקוד של הראייה מחזקות את תחושת האוריינטציה. ללא מחשבות אין אוריינטציה. אין רצף של זמנים ואין זיכרון של המקום שבו אני נמצא. מחשבות יוצרות מיקוד, חשיבת רצף ומתח. ולהפך - מתח יוצר מחשבות, חשיבת רצף ומיקוד. המיקוד חשוב לשמירה על האוריינטציה, והאוריינטציה שומרת על המיקוד.
כמו כל תכונה אנושית, מידת האוריינטציה שונה מאדם לאדם. יש מי שהולך לאיבוד בקלות, ויש מי שנקודת האוריינטציה שלהם כלכך חזקה, כמו שאמר לי פעם חבר "אני מכיר אנשים שגם בעיניים עצומות בתוך צוללת מתחת למים ידעו איפה הצפון". מה קורה כשהאוריינטציה לא חזקה מספיק? זה אחד הגורמים לדיסלקציה - המילים קופצות, השורות זזות, האותיות בתוך המילה מתחלפות האותיות מתהפכות. ומה קורה כשקשה להתמיד בנקודת מיקוד לאורך זמן, וכל גירוי משנה את נקודת האוריינטציה? זה יוצר בעיות קשב וריכוז. ומה קורה כשאנו מתמקדים חזק מידי, עד שהמציאות נעלמת? זה סימן שאנו לא מצליחים לפצל קשב וגם זו סוג של בעיית קשב וריכוז. היכולת להחזיק נקודת אוריינטציה קבועה ולאורך זמן, היא אחת הנקודות הקריטיות לטיפול בבעיות קשב וריכוז ודיסלקציה.
המוח שלנו הוא גמיש. אפשר לאמן אותו. לשיטת רביב יש תרגילים אפקטיביים לחיזוק נקודת האוריינטציה. כדי לפתח אוריינטציה צריך לחזק את היכולת להתמקד, לבחור את נקודת המיקוד, ולשמור על נקודת המיקוד לאורך זמן. למעשה, אם חיזקנו את האוריינטציה ויכולת המיקוד אז חלק מהסימפטומים של בעיית הקשב או הדיסלקציה יפחתו עד שיהפכו לבלתי משמעותיים. יש כמובן עוד כמה נקודות קריטיות לטיפול בבעיות אלו, בכולן מטפלת שיטת רביב. בכל גיל אפשר לטפל בבעיות אלו. גם במבוגרים. כמטפל בשיטת רביב, אתם מוזמנים לפנות אלי בעניין.
בעיית קשב שאינה מטופלת ו"לומדים לחיות אתה" או דיסלקציה לא מטופלת, יוצרים עומס רגשי גדול. האדם מנסה להתמקד בדרכים לא יעילות, הגוזלות אנרגיה רבה ויוצרות סטרס המעמיק את בעיית הקשב.
כילד אובחנתי כדיסלקט, קיבלתי הארכת זמן במבחנים ונבחנתי בעל פה במבחנים אחרים. בעבודה ממושכת הצלחתי כמעט להעלים את הסימפטומים של הדיסלקציה, האחרונים שבהם נעלמו כשלמדתי את קורס המטפלים של שיטת רביב. ורק עכשיו אני מתחיל להבחין בסימני הסטרס שהטביעה בי הדיסלקציה והצורך בבקרה עצמית כדי להספיק כמו כולם וכדי להימנע מטעויות מביכות. מאמץ שהולך למקומות לא מועילים. אחד הכלים שהשתמשתי בהם למניעת סימפטומים של דיסלקציה היה מחשבות בלתי פוסקות. כל פעולה, כל דבר שעשיתי, עבר דרך המחשבה ההגיונית, דרך פיקוח רציונלי (עד כמה שרציונלי יכול להיות, כי ההיגיון שלנו מושפע מאמונות ומרגשות). המחשבות חיזקו את האוריינטציה, מנעו טעויות, אך גם יצרו סטרס. רצף חשיבה יוצר מיקוד ומיקוד יוצר מתח. מה שאפשר לי להפסיק את המחשבות היה לימוד סיפור סיפורים עם שרון אביב, לימודי אלתור אמנון ברי, והסדנאות הרוחניות של שומרי הגן.
נמשיך עם אוריינטציה ו"להפסיק את המחשבות" לא רק העיניים שומרות על אוריינטציה, גם המחשבות. רצף המחשבות הבלתי פוסק שומר על תחושה של רצף אירועים וחיבור למציאות. כאשר פוסק זרם המחשבות, משהו נעצר בזרימת הזמן שהופך לעכשיו מתמשך, המיקום הגאוגרפי מאבד משמעות והופך לכאן, רק בלי המילה הזו "כאן". רצף המחשבות שומר על נקודת האוריינטציה שלנו.
עוד כמה דברים שומרים על אוריינטציה. האמונה שהמחשבות שלי הן האמת, והאמונה שהרגשות שלי הם המציאות מחברת אותנו לסיפור שאנו מספרים על החיים ולתפקיד אותו אנו משחקים בסיפור. אם המחשבות שלי הן לא האמת, והרגשות שלי הם לא המציאות אלא ניתנות לשליטה עצמית (כשיודעים איך לעשות את זה) או חיצונית (פרסומות למשל, או רגשות אשם מהסביבה), וכל המציאות הזו היא סיפור שאני מספר לעצמי כל כך חזק עד שאני חי אותו בלי לשים לב שיש סיפור, כמו שדג לא רואה את המים שהוא שוחה בהם. כל האמונה בסיפור זה מחברת אותנו לרצף של זמן ומקום. ויותר חשוב, הסיפור מחבר אותנו למשמעות, שהיא צורך קיומי. אם הרגשות שלי הם לא המציאות וניתנים לבחירה ושליטה, אם המחשבות שלי הן לא אמת, ואם החיים שלי זה רק סיפור.. אז מה אני עושה כאן?? מה המשמעות של כל זה?? חוסר משמעות גורם לחוסר תחושת אוריינטציה. מה אני עושה כאן? לאן צריך להמשיך? חוסר משמעות עלול להביא לדיכאון. בנקודה זו יותר קל להתכחש ולהתעלם מחוסר המשמעות, ולזרוק תשובה אוטומטית על משמעות החיים כמו למשל "לעשות מעשים טובים" או"לאהוב" . גם להתעלם ולהגיד "אין משמעות" ולהמשיך הלאה זו תשובה אוטומטית. זה קל יותר כי זה גורם להתעלמות מחוסר המשמעות ומחזיר אותנו לסיפור, ובסיפור יש משמעות.
מחשבות, רגשות, אמונה, סיפור - עוזרים לנו להתחבר "למציאות" ולסיפור שנותן משמעות וכיוון לחיים. הם יוצרים אוריינטציה, האוריינטציה נותנת תחושת יציבות וביטחון. גם כאב עשוי לתת תחושת אוריינטציה. כשאנו יושבים לא נוח, אך מרוכזים מאוד, לא נחוש את חוסר הנוחות, עד שמשהו יכאב מספיק ויחבר אותנו למציאות. כאב עשוי להעיר אותנו משינה עמוקה. אך כשהכאב חזק מידי הוא דווקא יצור תחושת חוסר אוריינטציה עד כדי תחושת ניתוק מהגוף או איבוד הכרה. גם קשיי החיים, כמו כאב, מחברים אותנו למציאות ונותנים תחושה של משמעות, מיקוד ואוריינטציה.
עם כל זאת, כדאי ללמוד איך להפסיק את המחשבות. אפילו שזה יגרום לראות את הסיפור, להבין שהמחשבות הן לא אמת, רגשות ניתנים לשליטה, להתעמת עם חוסר המשמעות. כי להפסיק את המחשבות זה הצעד הראשון כדי לבחור את הסיפור שאני רוצה לחיות אותו. כדי ליצור כמה שיותר רגשות טובים, כדי להפסיק מחשבות שאינן מועילות לי. כדי להפיק עונג מהסיפור של החיים.