פרסיאוס ומדוזה

כפי שסופר בליל תצפית כוכבים בעת מטר הפרסאידים 11-12.8.2012

סיפור שערכתי במיוחד והתאמתי לאירוע לפי ההקשר ותנאי הסביבה. בסוף הסיפור יש כמה תובנות משלי על סיפורי מיתולוגיה וסיפורים בכלל, וגם הסבר על כמה מהבחירות האומנותיות שעשיתי במודע.

מכירים את מלך הים? נכון, נפטון. אבל לא תמיד היה נפטון מלך הים, לפניו היו אלי ים רבים אחרים. אחד מהם היה נריאוס, אל ים קדום מאוד, זקן וחכם, ולכן נפטון הרשה לו להישאר. לניראוס היו חמישים בנות. יודעים איך נראו בנותיו של ניראוס? איך נראות בנותיו של אל ים, נימפות ים? , נכון, יש להן חלק גוף תחתון כמו של דג, ומהמותניים ומעלה גוף של אישה. יופיין של בנות ניראוס היה ידוע, אך במיוחד היה מפורסם יופייה של אחת מהן, ולא רק יפה הייתה, אלא גם חכמה מאוד. כל כך חכמה עד שכולם אמרו לה "את יפה וחכמה כמו אתנה אלת החוכמה בעצמה". אמרו לה את זה כל כך הרבה פעמים עד שהחלה לחשוב שאולי היא באמת התגשמותה של אתנה "עלי אדמות" , כלומר במים.

אותה נימפת ים ראתה את נפטון עובר עם המרכבה שלו. היא ראתה את עוצמתם של ארבעת סוסי הים האדירים, את זקנו המפואר, השרירים, הקלשון. יותר מכל חשקה נימפת הים בנפטון היא רצתה להתחתן אתו. מה עשתה נימפת הים שכולם אמרו שהיא יפה וחכמה כמו אתנה?, ואולי בעצם היא התגשמותה הממשית? הנימפה זממה מזימה. היא זכרה סיפור ישן, לפיו נפטון, אל הים, ואתנה, אלת החכמה, לא כל כך אוהבים אחד את השני. כל פעם שאתנה עוזרת למישהו, אז נפטון יהיה נגדו. אם נפטון אומר משהו אז אתנה תסביר בחכמה רבה למה ההפך בדיוק הוא הנכון. והסיפור הוא כזה: כשהוקמה העיר הגדולה ביותר ביוון, התחרו האלים מי יהיה האל החשוב של העיר. כל אל הביא מתנות לבני האדם כדי שיבחרו בו. נפטון הכה עם הקלשון שלו בסלע ושלושה מעיינות גדולים החלו לזרום. כל אנשי העיר באו בשמחה ולגמו מהמים, אבל, טפו... המים מלוחים. אתנה נתנה לאנשי העיר את עץ הזית. במי לדעתכם בחרו אנשי העיר?, נכון, באתנה, ואפילו קראו לעיר על שמה "אתונה".

מה הייתה מזימתה של הנימפה? היא הזמינה את נפטון למקדש אתנה כדי ולעשות שלום בין נפטון ובין אתנה ולהתפייס אתו. נפטון הגיע. ירד מהמרכבה שלו הרתומה לארבעה סוסי ים אדירים ונכנס למקדש אתנה. ליד המזבח עמדה הנימפה והסתכלה ברכות ובהזמנה ישר לתוך עיניו. לרגע אחד נפטון באמת האמין שמולו עומדת אתנה בכבודה ובעצמה והם התפייסו על המזבח במקדש אתנה.

ומי ראה את הכול מלמעלה? אתנה בכבודה ובעצמה. והיא כל כך זעמה והתרגזה, שהופיעה מיד מול הנימפה וקיללה אותה "שמזימותייך הנחשיות יצאו מראשך ובמקום שערות יצמחו לך נחשי צפע, ועינייך המפתות יהיו כל כך מפחידות ואיומות שכל מי שיביט בהן יתמלא בחרדה, ליבו יפסיק לפעום וכולו יהפוך לאבן". מדוזה קראו לאותה נימפת ים. והיא כל כך הצטערה על מה שהיא עשתה, ורצתה לבקש עזרה, אך כל מי שהביט בעינה התמלא אימה וחרדה, ליבו הפסיק לפעום וכולו הפך לאבן. היא רצתה למות, היא הלכה אל קצה המערב, מעבר לאוקיינוס אל המקום שבו נמצא הפתח אל ממלכת השאול. אך היא הייתה כל כך מחרידה שאפילו לשאול לא נתנו לה להיכנס. וכך היא נשארה על אי באוקיינוס, בין ממלכת השינה ובין ממלכת המוות.

בינתיים, בעיר אחת, נולדה נסיכה. המלך רצה שיולד לו נסיך, כדי שיהיה יורש. הוא חיכה שנה ועוד שנה ועוד שנה אבל לא נולד נסיך. פנה המלך אל האורקל. יודעים מה זה האורקל? לפעמים הוא עץ, לפעמים מעיין או סלע, ולפעמים אדם. האורקל יכול לגלות לבני האדם את העתיד, או להשמיע את עצת האלים. והמלך אמר :"אנא אלים, מתי יהיה לי בן, מי ירש את ממלכתי לאחר מותי?" והאורקל אמר: "אני רואה שתי אבנים. אחת לבנה, זו וונוס – אלת האהבה – לא יהיה לך בן, אבל ייולד לך נכד. ואבן שנייה אדומה, זהו מרס – אל המלחמה – נכד זה יהיה גיבור גדול, הוא יירש אותך, אבל לפני זה הוא יהרוג אותך!"

המלך נבהל ועשה מעשה איום נורא. מה הוא עשה? הרג את הנסיכה? לא! הוא ידע שאים יהרוג אותה האלים יענישו אותו בעונש איום ונורא. הוא כלא את ביתו הנסיכה במערה, ושם סלע גדול על פתח המערה כך שנשאר רק פתח קטן בין הסלע ובין תקרת המערה, והציב שומר כדי שאף גבר לא יגיע למערה בטעות.. מהפתח הקטן בין הסלע ותקרת המערה נכנס מעט אור יום ודרכו הכניס השומר גם אוכל ומים.

הנסיכה בכתה. "למה זה מגיע לי, לא חטאתי, אני רוצה להיות חופשיה ושיהיה לי בן" כך היא בכתה ובלילה ראתה כוכב דרך החריץ שבין הסלע ובין גג המערה. היה זה כוכב צדק הנקרא גם יופיטר – מלך האלים והשמיים. פנתה אליו הנסיכה והתפללה "אנא יופיטר, מלך האלים והשמיים, לא חטאתי. אני רוצה להיות חופשיה, ואני רוצה שיהיה לי בן". הביט בה יופיטר מלמעלה וראה כי אכן תמימה היא ומגיע לה שיגשים את תפילתה. אחרי תשעה חודשים נולד לה בן. כשהתינוק נולד הוא בכה. מישמע את בכי התינוק?, השומר. והשומר חשב לעצמו "אוי ואבוי, אם ידעו שלנסיכה נולד בן, מה יחשבו כולם? הם יחשבו שלא מילאתי את עבודתי כמו שצריך!, אני צריך לעשות משהו". השומר לקח ארגז עץ גדול והכניס לתוכו את הנסיכה ואת התינוק. את הארגז שם בסירה, דחף את הסירה לים וברח לארץ אחרת. הסירה שטה בין גלי הים. יום ועוד יום וביום השלישי נעצרה בין הסלעים לחופו של אי גדול. דייג אחד מצא את הסירה, פתח את הארגז והודה לאלים ששלחו לו מתנה נפלאה כל כך. הנערה הייתה יפה כמו נסיכה. הדייג דאג לנערה כאילו הייתה אשתו וטיפל בתינוק כאילו היה בנו. עברו השנים והילד גדל והנסיכה הפכה לאישה. יום אחד ראה אותם מלך האי ורצה להתחתן עם האישה. אבל הייתה בעיה. יש לה ילד. יום אחד הוא יגדל ואולי ירצה להיות מלך האי, אבל הוא איננו בנו. מה לדעתכם הוא עשה? הרג אותו? לא! המלך ידע שאים יהרוג את הילד, האלים יענישו אותו בעונש איום ונורא. להפך הוא גידל אותו כאילו היה בנו. בכל יום הוא דאג לספר לו סיפורי גבורה על ענקים ומפלצות, על גיבורים ועל נימפות יער, ובמיוחד סיפר לו על המפלצת האיומה – "מדוזה". יום אחד, כאשר גדל הנער, קרא לו המלך ואמר "בני, אתה יודע שיום אחד, אם תרצה בכך, תוכל להיות מלך האי הזה. אבל יש לנו כאן באי מסורת עתיקת יומין. מי שרוצה להיות מלך, צריך לעשות מעשה גבורה שלא היה כדוגמתו". לא סיים המלך את דבריו ומיד אמר הנער, שאגב, קראו לו "פרסיאוס", "אני אביא לך את ראשה שך מדוזה!"

למחרת, יצא פרסיאוס לדרך. הוא לקח אתו שק עור שבו יביא את ראשה של מדוזה, מגן וחרב. פרסיאוס עבר דרך ארוכה מאוד, שבה פגש מפלצות ויצורים משונים, אלים בדמות אדם והרפתקאות מפחידות. אינני יכול לספר לכם את כל מה שעבר בדרך, כי בשביל זה נצטרך את כל הלילה ויש לי רק עשרים דקות. בסוף הגיע פרסיאוס אל האי שנמצא בלב האוקיאנוס, בין ממלכת השינה ובין ממלכת המוות ובו שוכנת מדוזה. האי כולו שומם ואפור, אין בו לא עץ ולא פרח ואפילו עשב לא גדל בו. איך יהרוג פרסיאוס את מדוזה? אם היה זה דרקון או ענק, פשוט היה בא ונלחם אתו, אבל עם מדוזה אי אפשר להילחם כמו שנלחמים עם דרקון או ענק כי מי שרק יביט בעיניה, מיד יתמלא חרדה, ליבו יפסיק לפעום וכולו יהפוך לאבן.

מה עשה? ירד אל שפת הים. לקח אבנים קטנות והחל לשפשף את המגן. שפשף ושפשף עד שהביט במגן ונבהל מעט. הוא ראה את עיניו ואת הלבן שבעניים ואת הניצוץ בעין. "זה יותר מידי מבריק" חשב פרסיאוס. "אם אני רואה כל את עיני, כך אראה גם את עיניה המחרידות של מדוזה אם ישתקפו במגן". לקח פרסיאוס אבנים גדולות ושוב שפשף את המגן עד שנראו רק צללים ולא נראו תווי פנים.

כך הלך לו פרסיאוס לאחור, מכוון את דרכו כשהוא מביט במגן והולך לפי הצללים המשתקפים במגן. כשיגיע למדוזה, היא לא תוכל להביט לו בעיניים. ניסיתם פעם ללכת לאחור עם מראה? זה לא פשוט בכלל. הוא התחיל ללכת, אך פתאום מעד לאחור על אבן, ונפל והמגן והחרב עשו רעש איום. מי שמע את הרעש? נכון מדוזה. מה עשתה? היא הסתתרה מיד מאחורי סלע גדול כדי להפתיע את פרסיאוס. מזל שפרסיאוס בדיוק הספיק לראות את קצה זנבה נעלם מאחורי הסלע. הוא התגנב בשקט אל צדו האחר של הסלע. ואז בזהירות שלף את חרבו, שלח את ידו מעבר לצדו של הסלע ודקר מהר את מדוזה. היא קפצה מיד לכיוון החרב, פתחה חזק את עיניה וצרחה באיימה. היא חשבה שתראה שם ישר את עיניו של פרסיאוס. אך היא לא ראתה אף אחד. היכן היה פרסיאוס?. מיד לאחר הדקירה הוא קפץ בדיוק לצד השני של הסלע, כך שנעמד בדיוק מאחורי מדוזה כשהיא תוקפת לצד הלא נכון. פרסיאוס הרים את חרבו, כרת את ראשה של מדוזה והכניס את הראש לתוך שק העור שהביא אתו.

בדרך חזרה הוא עבר הרפתקאות הרבה יותר מדהימות ומסוכנות ועבר דרך ארוכה הרבה יותר, אך גם את כל זה לא אוכל לספר לכם, כי בשביל זה אצטרך עוד שני לילות וזמנינו כמעט נגמר. פרסיאוס חזר לאי שמימנו יצא. כשהגיע לאי בדיוק הייתה מסיבה גדולה, והמלך ישב בשולחן המלך. פרסיאוס נעמד בפתח. המלך היה מופתע, אך לא הראה זאת. "שלום פרסאוס חזרתה!". פרסיאוס חצה את האולם, הניח על שולחן המלך את שק העור עם ראשה של מדוזה. המלך לא האמין שבתוך השק נמצא ראשה של מדוזה, הוא פתח את השק, הביט פנימה, ומיד ליבו הפסיק לפעום וכולו הפך לאבן. פרסיאוס יכול היה להישאר ולהיות מלך האי, אבל הוא העביר את המלוכה לדייג שהציל אותו ואת אמו. יחד עם אמו חזר לארץ מולדתו. בדרך שמו ועלילותיו הלכו לפניו. השמועה הגיע גם אל סבו, זה שכלא את אמו במערה שבה נולד. המלך ברח מעירו לעיר אחרת. הדרך הביאה את פרסיאוס לעיר אחת, שבה היו חגיגות ומשחקי ספורט. פרסיאוס הגיבור לא יכל לסרב להזמנה להשתתף במשחקים. הוא ניצח בכל התחרויות שבהן השתתף. וכשזרק את הדיסקוס, פתאום עברה רוח ונשאה את הדסקוס רחוק רחוק מעבר לאופק, עד שהדיסקוס פגע ישר בראשו של איש אחד שנפל מיד ומת. היה זה סבו של פרסיאוס.

פרסיאוס ירש את ממלכת סבו. הוא היה מלך טוב. לאחר מותו קבעו האלים את דמותו בין כוכבי השמים. פעם בשנה, מטר מטאורים – כוכבים נופלים, עובר דרך קבוצת הכוכבים פרסאוס. מי שמבקש משאלה בזמן שנראה אחד הפרסואידים, משאלתו מתגשמת, כמו שהתגשמה משאלתה של הנסיכה, אמו של פרסיאוס.

על סיפורי מיתולוגיה

בסיפורי מיתולוגיה אין התחלה וסוף. הסיפורים ארוגים כמרחב גדול, כיריעה עשויה חוטים, והמספר בוחר את נתיב הסיפור, תחילתו, פניותיו, סיפורי משנה וסופו. כמו סיפור של "יום בחיים" צריך להחליט מה ייכנס לסיפור והיכן להרחיב. אם תקראו כמה ספרי מיתולוגיה, תגלו שבכל אחד מהם הסיפור קצת שונה, ולעיתים גם בדברים מהותיים. בדרך כלל הסיפורים בספרים מביאים רק את תמצית הסיפור, ועלינו המספרים, להרחיבו לכדי סיפור מלא. אפשר לחשוב שסיפורי המיתולוגיה הם עתיקים. הגרעין שלהם עתיק, אולי. אך אנו מספרים את הסיפור כי יש בו משהו שרלוונטי לחיינו עכשיו. כך גם כל מי שסיפר את הסיפור אי פעם. לכן כשאנו מספרים סיפור, לכאורה עתיק, שנכתב והודפס במאה ה19, סביר שהסיפור רלוונטי לאנשי המאה ה19. כדי שהסיפור יתאים לימינו יש להתאימו. מסיבה זו הרבה סיפורי מיתולוגיה נראים תלושים ולא רלוונטיים. פעם היו הרבה יותר סיפורי מיתולוגיה, אך רק מעטים מהם שרדו. שרדו רק אלו שנכתבו והפכו ל"מאובנים חיים". את המאובן החי צריך להחיות כדי שידבר אל הקהל עכשיו. כשאני מספר סיפור מיתולוגיה, אני מספר את המיתולוגיה כפי שהיא היום. היום וונוס ואפרודיטה הן אותה אלה, רק שוונוס זה השם הרומאי ואפרודיטה זה השם היווני. כך זה היום, אבל פעם הן היו אלות שונות לגמרי. וונוס הייתה אלת גינה שאחראית על הפירות היפים של הדלעת והפרחים. באיזו נקודת זמן הן חוברו יחדיו. כל דמויות האלים עברו שינויים. כיום ארוס – קופידון, הוא בנה של וונוס – אפרודיטה. פעם היה ארוס- האהבה, אל כל כך עתיק, ששכן בכיאוס – התוהו ובוהו, יחד עם גאיה - האדמה ואורנוס- השמים. האלים עוברים שינוי גם בימינו והסיפורים ממשיכים להתפתח. לסיפור המיתולוגי אין "מקור", אי אפשר לשאול "מה היה בסיפור המקורי?" משום שאין "סיפור מקורי". כן אפשר לשאול "מה כתב סופוקלס" או "מה כתב הומרוס" אך הומרוס לא כתב את הסיפור המקורי, הוא עיבד וערך מסורות שונות של סיפורים בע"פ שחלקם קדומים מאוד, יסודותיהם בתרבות אכד ושומר ותרבויות אחרות שאפילו איננו יודעים את שמן ולא כתבו דבר. הכול חוליות בשרשרת. כל מספר יוצר את הסיפור עכשיו, שיתאים לקהל ברגע זה. כל מספר מעביר דרך הסיפור מסרים תרבותיים במודע ושלא במודע. אם אני מספר סיפור של מישהו אחר כלשונו, אני מעביר גם את המסרים שלו. האם אני רוצה להעביר את המסרים שלו? האם הם מתאימים לי? האם הם מתאימים לקהל שלי?. הנה עוד סיבה טובה לערוך מחדש את הסיפור. כדי שלפחות חלק מהמסרים, יהיו לרוחי ורלוונטיים לקהל.

בחירות אומנותיות של מספר

בחרתי בשמות האלים הרומאיים כדי שיתאימו לשמות כוכבי הלכת, כי מטרת הערב היה תצפית כוכבים. הסיפור נכתב לאחר שסופר כשבע פעמים בלילה אחד, כאשר כל חצי שעה החל הסיפור מחדש לאנשים שהתיישבו על המחצלת. משך הסיפור כעשרים עד עשרים וחמש דקות. הסיפור התפתח מעט בכל פעם, וכאן זו הגרסה האחרונה. הסיפור נכתב כמעט בשפה שסיפרתי אותו, כדי שגם מי שאינו מיומן בעיבוד סיפור כתוב לסיפור בעלפה יוכל לספרו. כמעט כל הסיפורים הכתובים דורשים עיבוד ועריכה כדי שיהיה אפשר לספרם בעל פה. בדרך כלל הסיפור הכתוב הוא בשפה גבוהה יותר מהסיפור המסופר בעל פה. אם מספרים סיפור בשפה הגבוהה, הכתובה, זה יוצר התרוממות של המספר, ומנתק אותו מהקהל. אפשר להשתמש בזה כדי ליצור ניתוק והתרוממות, למשל כאשר אלוהים מדבר מלמעלה, או כדי ליצור דמות גאוותנית ומנוכרת. לעומת זה, סיפור שהוא כמעט בשפת דיבור, מכניס את המספר לתוך הקהל, כאילו היה אחד השותפים בשיחת הסלון, כמו חבר שווה במעגל סביב המדורה

את שמה של מדוזה וגם את שמו של פרסיאוס אני לא מגלה מיד, אני שומר על מתח. לכל הדמויות האחרות בסיפור יש שמות וגם למקומות, אך אני לא משתמש בהם כדי לא להעמיס פרטים על המאזין וכדי שיוכל להתרכז בעיקר, גם כך הסיפור מורכב.

לקחתי לעצמי חופש גניאולוגי- שזה מי הוליד את מי. אין אחידות בסיפורי המיתולוגיה, כך שהחופש אפשרי. ואם לווט דיסני מותר לספר שהרקולס הוא בנם של זיאוס והרה, אז גם לי מותר להגיד שמדוזה היא מבנות ניראוס, אפילו שזה לא כתוב בשום מקום. זה גם יוכל להתאים להמשך הסיפור שלא סופר כאן, כשקסיופיאה מתפארת שהיא יפה יותר מהנראידות – בנותיו של נריאוס.

שימו לב שכל הילדים כבר יודעים מהבית איך נראית נימפת ים - בתולת ים. ואם הם יכולים לתאר לעצמם את דמותה, זה מחזק מעט את תחושת המציאות של הסיפור.

הסיפור מיועד לכל המשפחה, משום כך יש בו כמה ביטויים שילדים קטנים יבינו אותם בדרך אחת ומבוגרים יבינו בדרך אחרת. ילדים מתבגרים יבינו בדיוק לפי עולם האסוציאציות המתפתח שלהם בשלב בו הם נמצאים. כמה דוגמאות: "יותר מכל חשקה נימפת הים בנפטון היא רצתה להתחתן אתו". "והם התפייסו על המזבח במקדש אתנה". השומר: "אם ידעו שלנסיכה נולד בן, מה יחשבו כולם? הם יחשבו שלא מילאתי את עבודתי כמו שצריך!"