כל הזכויות שמורות לשימי רף 2017  

בנייה ועיצוב אתר  BestSite

  • Facebook Social Icon
  • YouTube Social  Icon

הטריק של האמונה

 
זו היתה נקודה שבה נקשרו בבת אחת כמה חוטים מחיי. כל אחד מהחוטים התפתח בנפרד במשך שנים. ב-10 דקות בערך הכל התחבר. מי שהייתה שם וקשרה בשבילי את כל החוטים היא נועה פלד.
 

חוט מס' 1
הכול סיפור- העיסוק בסיפורים הביא אותי לתהיות על מה באמת המציאות שאנו רואים דרך הסיפור. שנת 2009 בערך, אני קורא את "ההוביט" או בשמו האמיתי "לשם ובחזרה - מאת בילבו בגינס". ופתאום אני מרגיש שזו ההיסטוריה האמיתית שלי. מה מחבר אותי לסיפור הזה, יותר מאשר למשל לסיפור מתוך האתוס הלאומי כמו "מצדה" למשל?. אני יכול להחליף את ההיסטוריה שלי. כמו שכתב ג'ורג' אורוול ב1984 "העתיד יכול להשתנות וכך גם העבר". עוד דוגמה - משפחת מהגרים מפולין מגיעה לבוסטון בארה"ב. הילדים שנולדו כבר באמריקה לומדים ביבה"ס על ההיסטוריה של עירם המפוארת. הם לומדים על "מסיבת התה של בוסטון" אירוע מכונן בעצמאות ארצות הברית של אמריקה. הילדים מעלים הצגה על הסיפור. כל הכיתה משתתפת, גם ילדי המהגרים. כולם גאים להיות חלק מהסיפור ומתרומת אבותיהם לחופש ולדמוקרטיה של אמריקה. רגע, אבותיהם? הם לא היו שם! אבל הם מאמצים את הסיפור כאילו שזו ההיסטוריה הפרטית שלהם. גם את מה שקרה לי אתמול אני יכול לשנות. מה מחבר אותי למה שקרה אתמול? 1.הזיכרון של המראות והתחושות. 2.הרגשות שהזיכרון מעורר ברגע זה. בעזרת הדמיון ובאמצעים אחרים אני יכול לשנות את הרגש הנלווה לזיכרון. אני יכול גם לשנות את הזיכרון עצמו על ידי "הרצת סרט" אחר, וזה הרבה יותר פשוט לביצוע ממה שזה נשמע. כלומר - העבר שלי הוא סיפור, כל מה שקושר אותי אליו הוא זיכרון, ותחושות ורגשות שעולים כשאני נזכר בעבר. אני יכול לשנות את הרגשות הללו, אני גם יכול לשנות את הזיכרון עצמו, ואכן אנו יודעים שמאותו אירוע, שני אנשים יזכרו דברים אחרים, ויש אנשים שיש להם זיכרון כל כך טוב, עד שהם זוכרים אפילו דברים שלא קרו.


גם העתיד שלי הוא סיפור - מה קושר אותי לעתיד שלי? יש לי אליו ציפיות ותקוות המעלים רגשות. גם את העתיד אני יכול לשנות. אני יכול לשנות את הציפיות שלי לעתיד, או את הרגשות לציפיות, או שאני יכול לפעול כדי ליצור את העתיד שאני מעדיף. ככל שאני מיומן יותר ביכולות רוחניות וחברתיות יכולת ההשפעה שלי על העתיד גדולה יותר. כמו תסריט שחלקו פתוח לשינוי על ידי בחירת הקהל, ככל שאני מיומן יותר ביצירת עתיד, יש חלקים גדולים יותר בתסריט הפתוחים בפני לשינוי.
אז העבר שלי הוא סיפור, וגם העתיד. וההווה מה? מה אני מספר לעצמי שאני עושה ברגע זה? איזו דמות בסיפור אני?, המקום? מה הבעיה המרכזית שעל הגיבור בסיפור להתגבר עליה?. אולי ברגע זה אני יכול לספר לעצמי שאני בכלל דמות אחרת בסיפור אחר?. זה קורה לנו כשמשחקים ונכנסים למשחק עד הסוף ושוכחים את כל מה שמחוץ למשחק. כמו כדורגל שכונה, או משחק הרפתקאות ביער. אבל יש אנשים שלא מצליחים להתנתק מהמשחק הקבוע שלהם, לא מצליחים להיות לגמרי בתוך משחק הכדורגל או משחק התגנבות ביער. האנשים האלה, אולי רוב האנשים, משחקים במשחק אחד מבלי לצאת מימנו. משחקים בלהיות הכי עשיר, או הכי בכושר, או הכי בריא, הכי מאמין, הכי לחיות את הרגע, או הכי לחיות את היעוד. משחקים במשך עשרות שנים, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביום, כן, זה נכנס לחלומות, לחופשות, לכל מקום. אולי חוץ מחלקיקי שניות, ואז קוראים לזה "להתנתק מהמציאות". אז העבר שלי הוא סיפור, העתיד שלי הוא סיפור וגם ההווה שלי הוא סיפור. אז מה?, לחיות את היעוד ולהציל את העולם זה סיפור? גם אני חי סיפור?. ופתאום הלכה המשמעות של כל הדברים והתדלדלה. היעוד שלי זה סיפור? אז למה אני חי? מה אני צריך לעשות? במה לבחור? וככה התגבשו שתי מטרות בחיים. 1. לעשות שהסיפור יימשך. 2. להנות מהסיפור. שתי המטרות האלה הנחו אותי כמה חודשים, אולי שנה. הכל חסר משמעות אמיתית, רק להינות ולהמשיך את הסיפור. ועם הסיפור נעלמו המיומנויות הרוחניות שלמדתי בשומרי הגן, כל ההילות של העצים והאנרגיות הפכו לסיפורים. אפילו שהיו לי חוויות שאני לא יכול התכחש אליהן. תקשורת על חושית, תנועה ביער בעיניים עצומות, גישוש אחרי חיות לפי ההילה שלהן. הכל נפסק והפך לסיפור, שום דבר לא אמיתי - לא מאמין באמת לאף סיפור. רק שמידי פעם הגעתי למקום שהוא הגבול של הסיפור. מצב שבו אני לא מצליח להגיד לעצמי "זה רק סיפור". זה אמיתי מידי - ואז זה מרגש. אני יודע שזה סיפור, אבל הגוף והמוח לא מאמינים לי שזה "רק סיפור". (וכאן אומר תודה לאמנון ברי, שלימד אותי לראות את הגבול, לדרוך עליו ולעשות עוד צעד מעבר)

 

חוט מס' 2
להפסיק את המחשבות -  לפני הרבה שנים (בערך 2002-3)
יערה מורי, המורי הכי טובה ליוגה שאני מכיר, הזמינה אותי לשיעור יוגה פרטי. "הגיע הזמן ליישר את הגב" היא אמרה. זה היה אחרי שעוד מישהי אמרה שהיא לא רוצה אתי יותר, וגם יש לה מישהו אחר עכשיו. הלכתי לשיעור. יערה לימדה אותי כמה תרגילים שמיישרים את היציבה. בסוף השיעור  נכנסתי לאוטו. היה לי אז סובארוDL. פתאום הראש נתקע בגג. אני מרחיק את המושב הכי רחוק שאפשר מההגה, ושואל את עצמי "למה היפנים בנו כסאות כאלה עקומים?". אני מתחיל ליסוע. בדרך לאירוע חברתי שהיא וגם הוא יהיו שם. מה אני אעשה? אני יכול לא להגיע לאירוע. אבל אני כן רוצה להיות שם. אני יכול להיות איפה שהם לא יהיו. זה לא יעזור. הבנתי, זה הכל בתוך הראש שלי. זה המחשבה שמפריעה ולא משנה איפה אהייה. המחשבה בתוך הראש, היא שמפריעה לי. אז מה שצריך לעשות זה להפסיק לחשוב. ובבת אחת לא היו מחשבות יותר. זו הפעם הראשונה ששמתי לב שאני יכול להפסיק לחשוב, וזה היה אחרי שיעור יוגה עם יערה מורי. אחר כך זה קרה מידי פעם באופן ספונטאני ואחר כך החלתי להשתמש בזה באופן יזום למטרות שונות, ולהפסיק את המחשבות גם במצבים קיצוניים יותר ומאתגרים.

 

חוט מס' 3. 
שליטה בכאב.
כשהיתי ילד היו לי מידי פעם מגרנות. יש שני סוגים של מגרנות. סוג 1. ללא סימנים מקדימים, נחשב קל יותר. כאב הממוקד בצד אחד של המצח, ליד הרקה מעל העין. סוג 2. מיגרנה עם סימנים מקדימים. לפני הכאב מופיעים טשטוש ראייה או עיוורון חלקי בצד אחד של שדה הראייה. הסימנים מתמידים כ20-40 דקות, נעלמים, ואז מופיע הכאב בעוצמה רבה. סוג זה של מגרנה נחשב לקשה יותר, כואב יותר, ולעיתים נמשך כמה ימים. עם התבגרותי הלכו המגרנות ונעשו נדירות יותר. מגרנות מסוג 1. למדתי להפסיק על ידי שליטה במצב מודעות ושליטה בכאב. מגרנה מסוג 2. עם הסימנים המקדימים, היא נדירה יותר, ואני לא מכיר אף אחד שמצליח לשלוט בה.

הקשר - הטריק של האמונה.
זה היה במסיבת יום העצמאות בחוף מכמורת. אני לא יודע מה בדיוק עשה את זה. בדרך כלל זה שילוב של כמה דברים ביחד.
אולי אלכוהול לא איכותי, אולי עשן הסיגריות, או המתח שהשתחרר בבת אחת. בדיוק איך שהתחלתי ליהנות הופיעו סימנים שתמיד מפחידים אותי. מין טשטוש ראייה בצד אחד המבשר על מיגרנה שתגיע בעוד 40 דקות. רק פעם בכמה שנים יש לי מגרנה כזו, פעם היו יותר. כאב ראש "רגיל" אני מעביר בקלות על ידי שליטה בכאב ומיקוד המודעות. אבל מיגרנה מהסוג הזה, עם הסימנים המקדימים זה סיפור של יומיים. הטיפול התרופתי לכזה כאב הם סמים חזקים עם כל המשתמע מכך, בדרך כלל הם מכילים כמויות גדולות מאוד של קפאין, קודאין וסמים אחרים.
נגמרה בשבילי המסיבה, חשבתי לעצמי. היתה מדורה בחוץ. התישבתי. מימיני נועה פלד, ומצד שמאל היתה תמי בן הדר. אמרתי לנועה: איזה באסה, אני הולך לקבל כאב ראש איום ונורא. נועה, התיישבה מאחורי. החלה לעשות לי עיסוי בעורף. ושאלה אותי "מה מעביר לך את הכאב?, אולי תכנס למים?". נזכרתי שהצלחתי פעם להעביר כאב כזה (בערך 2005). הייתי בתל אביב, פתאום מופיעים הסימנים. טוב, אני אומר לעצמי, אחכה שייעלמו הסימנים המקדימים, שאיתם אי אפשר לנהוג בגלל טשטוש הראיה, ואז יופיע הכאב. איתו אוכל להתמודד בנהיגה, ולחזור הביתה ולנוח. כשנעלמו הסימנים נכנסתי לאוטו. הרגשתי שאני רוצה חום. זה היה קיץ. סגרתי את כל החלונות. הפעלתי את החימום. נהיה באוטו סאונה. הזעתי מאוד. היה נעים. נסעתי לאט, הגעתי. הרגשתי שאני יכול להמנע מהכאב, הרגשתי צורך במתוק. פתחתי צנצנת דבש ואכלתי כמה כפות. הלכתי לנוח. לא היה כאב יותר. הזיכרון אומר שאני יכול איך שהוא לעשות את זה. נועה עושה לי עיסוי בעורף. נוגעת. אני עוצם עיניים. מתרכז כדי לשלוט בכאב, מפסיק את המחשבות, ועוד משהו - נופל לתוך האמונה. אני מאמין ללא שום הגיון או ביקורת, שנועה ברגע זה מרכזת אלי את כוחות הריפוי הקוסמיים שהיא מחוברת אליהם. היא המשיכה כ-10 דקות, ואז הלכה. נשארתי ליד המדורה בעיניים עצומות. מחזיק במודעות  שלושה חוטים: 1. ללא מחשבות, 2. המוח מכוונן למקום הלא כואב, 3. אמונה ללא ביקורת. כל פעם שסטיתי מהחיבור של שלושת החוטים הופיע כאב. ישבתי כך בערך עוד 20 דקות. פתחתי עיניים. נעלם העיוורון, נעלמו הסימנים המקדימים. וגם הכאב לא היה שם. העברתי לגמרי התקף מגרנה מהסוג הקשה.
ביקשתי מתמי שתיקח אותי הביתה. היא לקחה אותי. בדרך הבייתה דיברתי כמעט כרגיל, רק החזקתי את המודעות ב"ללא כאב". למחרת נחתי, לעכל את החוויה.

 

האירוע הזה היה חשוב לי מאוד.
1. זה המחיש לי שבאמת אני יכול לעשות משהו שלא כל אחד יכול. אני לא מכיר אף אחד שיכול להעביר כאב של מגרנה מהסוג הזה עם סימנים מקדימים. זה היה חשוב לי לאישור העצמי שהיכולות שלי הן אמיתיות. אני יכול להפעיל את המוח בדרך בעלת עוצמה כמו של סמים חזקים בעזרת הדמיון, המחשבה והרצון.
2. למדתי את הטריק של האמונה. זה בכלל לא משנה ההוכחות, לא חשוב ההיגיון. אני בוחר להאמין, ואז מאמין לגמרי - בזה הרגע עבר כן גמד, העץ מדבר אלי, והחתול עבר כאן בכוונה כדי להעביר מסר מעולם הרוחות. כל סיפור שאני מספר הוא אמיתי כשאני מספר אותו.
3. הכל סיפור, הכל משחק. אבל הדרך היחידה (כל פעם שמישהו אומר לכם בנחישות "יש רק דרך אחת" תדעו שיש שתי אפשרויות. או שהבחור חסר דמיון או שהוא מפעיל מניפולציה כדי לשלוט במחשבות שלכם), הדרך היחידה לחיות את החיים היא להיכנס לתוך המשחק ולחיות אותו. הטריק של האמונה הוא לבחור את הסיפור, להיכנס פנימה לתוכו ולחיות אותו.
בתוך 10 דקות, בהשראתה של נועה, התחברו לי כמה חוטים שהיו שם כמה שנים קודם.

יצאתי מהסיפור וחזרתי אליו, ומה יצא מכל זה?, אמר קהלת:
"החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי אני בליבי, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אז יותר?, ודברתי בלבי שגם זה הבל". (קהלת ב 14-15) אי אפשר באמת לצאת מהסיפור. בסוף כולם מגיעים לאותו מקום.

Please reload